היבואן והמכס בבית המשפט - מי צריך להוכיח את עמדתו? חלק א' 

בשני סעיפים שונים נותנת פקודת המכס "הקלות פרוצדורליות" משמעותיות לטובת המדינה בתחום נטל ההוכחה. סעיף 229 לפקודה קובע כי "נתעוררה שאלה באישום-מכס, או בהליך לפי סעיף 192 להחזרת אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד מכס, אם המכס על טובין שולם או לא, או אם טובין יובאו לישראל, או יוצאו ממנה, או הובלו לאורך החוף, או נפרקו או הוטענו, כדין, חובת הראיה שהמכס שולם או שהעשיה בטובין כאמור היתה כדין, תחול באישום-מכס על הנאשם ובהליך כאמור - על התובע". סעיף 239א לפקודה קובע כי: " בהליכים שסעיף 229 לא חל עליהם, הטוען ששילם את המכס המגיע או שהגיש רשמון כדין או שהותרו טובין כדין, עליו הראיה".

הרעיון מאחורי "הקלות" אלו לטובת המדינה נעוץ בעיקרו בכך שהעובדות ידועות יותר ליבואן מאשר לרשות המכס ועל כן מן הראוי שהיבואן יהיה זה שנושא בנטל ההוכחה. חקיקתו של סעיף 239 הנ"ל באה בעקבות הוראה דומה בחוק מע"מ. אין ספק כי בכל הנוגע לאישומי מכס פליליים, מנוגד סעיף זה למושכלות היסוד בדין הפלילי, לפיו קיימת לנאשם חזרת חפות ועל המאשימה - המדינה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתו. בית המשפט הביע את מורת רוחו מסעיף זה, ואף הפרקטיקה המשפטית אינה עושה שימוש בסעיף זה באישומי מכס. ואולם לא להיבט זה נקדיש את רשימתנו זו, אלא דווקא להיבט האזרחי, כפי שיבואר מיד.

בתי המשפט להיפוך הדברים שבסעיפים הנ"ל, וציינו שבעוד שמבחינה מהותית המדינה היא זו שתובעת את היבואן, שהרי היא זו שהוציאה ליבואן הודעת חיוב או שחילטה טובין וכיו"ב, הרי שהסעיפים הנ"ל, מבחינה דיונית, מהפכים את הדברים והופכים את היבואן לתובע. השאלה היא כמה רחוק הלכו סעיפים אלו - האם הם ביטלו לחלוטין את ההבנה כי מבחינה מהותית התובעת היא עדין המדינה, או שאנו נמצאים במרכזו של המגרש עם שיקולים לכאן ולכאן.

פסיקת בית המשפט העליון בענייני מע"מ הבהירה את הדברים. ב רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מס ערך מוסף , נקבע לגבי הסעיף המקביל בחוק מע"מ כי "אין דרישה בהוראת סעיף זה שהעוסק יוכיח כי החשבונית הוצאה כדין. עניינו של הסעיף בעובדות טכניות פשוטות בהליך קביעת המס והחיוב בו. לאמור, אם עוסק טוען כי שילם את המס המגיע ממנו או כי הגיש דו"ח או שהמס נוכה על-פי חשבונית מס, עליו הראיה שאכן שילם את המס, הגיש את הדו"ח, או כי המס נוכה על-פי חשבונית מס. מהותה של דרישה זו, להוכיח קיומה של אסמכתא. במקרה של ניכוי מס על-פי חשבונית מס, האסמכתא היא, חשבונית מס". מטרת הסעיף הינה, אם כן, למנוע טענה שעל המנהל להביא את כל האסמכתאות בעצמו. מצד שני, אם הנישום יביא את האסמכתאות הנדרשות, כי אז יעבור הנטל אל הרשויות להוכיח מדוע הוצאה השומה.

באופן דומה נקבע בענייני מכס - תיקוני ערך: "בשלב זה אני קובעת כי סדר הבאת הראיות יהיה "ברגיל", קרי, המבקשות יביאו את ראיותיהן כדי להוכיח את טענותיהן, ונטל ההוכחה על המבקשות; יחד עם זאת אומר כי אין זה מן הנמנע כי בסוף ההליך, אם יעלה בידי המבקשות להוכיח את טענותיהן העובדתיות לענין עלות הטובין, ובית המשפט ישתכנע בדבר 'אמיתות' ערך הטובין וכי המסמכים קבילים נכונים ואמינים, הרי שנטל הראיה יעבור אל המשיבה, כדרכם של נטלים שעברו מצד למשנהו על פי הראיות שיובאו". כלומר, בשלב הראשון על היבואן להוכיח את אמיתות מסמכיו וראיותיו. משעמד היבואן בנטל זה, כי אז הנטל עובד על המדינה לשכנע מדוע אין לא קיבלה את הראיות ומדוע ביקשה לתקן את המחיר.

במקרה אחד דובר ביבואן מקביל של וודקה פינלנדיה שייבא את הוודקה מהולנד. רשות המכס תיקנה את מחיר הוודקה בכעשרים אחוזים, וזאת בהתבסס על המחירים שמשלם היבואן הבלעדי של הטובין. בעקבות תביעת היבואן, דחה בית המשפט את תיקון המחיר, מכמה טעמים. ראשית, משום שרשות המכס לא הניחה תשתית עובדתית מספקת לכך שהיבואן שילם מחיר אחר לספק, הגבוה מהמחיר שהוצהר על ידי היבואן, ואף לא הכחישה מחיר זה. שנית, ולמעלה מן הצורך, מצא בית המשפט, בהתבסס על עדויות של הסיטונאים שרכשו את הוודקה מהיבואן, כי רק רכישה על פי שווי העסקה שהוצהר יכלה להניב ליבואן רווח מסוים, ואילו רכישה על פי שווי העסקה שקבעה רשות המכס, ובהתחשב במחירים שבהם היבואן מכר אותם בקבוקים, הפיקה לו למעשה, הפסד. שלישית, וגם זאת - מעבר לנדרש, קיבל בית המשפט את הסבר היבואן למחיר הרכישה הזול, בכך שחלק גדול מהבקבוקים שנכללו באותם משלוחים היה מסוג העיצוב הישן, המחוספס, כאשר באותה עת, היתה דרישה גדולה יותר לבקבוקים על פי העיצוב החדש, החלק. הסבר זה אושר על ידי הסיטונאים.

לאחרונה ניתן פסק דין מענין וחשוב על ידי בית המשפט המחוזי בראשון לציון (רע"א 11169-02-09 טרגט פוינט נ' פ. לורן קומפני ואח', החלטה מיום 24.3.09, ליבואן עו"ד זינגר, למדינה עו"ד שטייף), ובו קבע בית המשפט כי הסעיפים הנ"ל בדבר היפוך נטלי ההוכחה אינם חלים במקרים של חילוט טובין על ידי רשות המכס בשל חשד לפגיעה בזכויות קנין רוחני. בית המשפט פסק כי אותה הקלה ראייתית אינה חלה במערכת יחסים שבין יבואן לבעל הזכויות, שכן אמנם המדינה היא זו שביצעה את החילוט, אך מאחוריה עומד בעל הזכויות הטוען להפרת הזכויות, ולמצבים מסוג זה לא התכוון המחוקק בהעניקו את ההקלה הראייתית למדינה.

בחלק הבא של הסקירה נעמיק יותר באמור לעיל ונחדד את משמעותו של הביטוי נטל ההוכחה - האם מדובר בנטל הבאת הראיות (דהיינו, מי צריך להתחיל בהבאת עדיו וראיותיו) או בנטל השכנוע (מי צריך לשכנע את בית המשפט ב - 51% בצדקת עמדתו).